את כל הדבר וגו׳ אותו תשמרו לעשות. בא להזהיר שלא יחשבו להיפך שא״י א״צ לשום סגולה לפרנסה ועולם כמנהגו נוהג בלי שום עבודה רוחנית. לא כן הדבר אלא כל הדבר היינו לקרבנות לגבוה ואופני עבודתם אותו תשמרו לעשות:
לא תסף עליו. סגולות אחרות:
ולא תגרע ממנו. מלהקריב קרבנות. ואמר את כל הדבר. ולא בקיצור את כל אשר אנכי וגו׳. אלא הדבר הוא תורה שבע״פ שא״א לשמור שום מעשה ע״פ תורה שבכתב אם לא ע״פ דברים שבע״פ. ועי׳ לעיל ד׳ ב׳. וכ״כ הרמב״ם בהקדמה לספר היד בפירושא דהאי קרא:
כי יקום בקרבך וגו׳. ענין פ׳ זו בדרך כלל יש להבין לר״ע דמפרש בסנהדרין ד״צ דמיירי בנביא אמת מתחלה ואח״כ שקר. והאות ומופת היה בעת שהיה נביא אמת וא״כ האיך יפרש כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם וגו׳ איזה נסיון עשה הקב״ה. וגם עיקר הפ׳ היאך יצויר שיבא נביא לומר שרצון הקב״ה בכך מה שהזהיר בפירוש בעשרת הדברות ע״ז. וגם מקרא אחרי ה׳ אלהיכם וגו׳ אינו ענין לכאן. וכל המקרא כבר נאמר ונשנה. אלא הענין דמיירי בעת מקרה איזה חולי או שאר פגע רע בעיר ובא הנביא להגיד דסגולת עבודת כוכבי׳ פלונית להיות ניצל ממקרה זו. ובזה יבואר הפ׳ ע״נ:
נביא. שהיה נביא בהקיץ:
או חולם חלום. זה נבואה פחותה כידוע. ויש לבאר למאי פירש הכתוב או חולם חלום. אם לענין שלא נשמע אליו הרי ק״ו הוא מנביא בהקיץ. ונראה שהוא לענין עונשו במיתה דהא דכתיב בפ׳ הסמוכה במסית דבסקילה אינו אלא מסית אחד או יחידים אבל לא עיר והמסית את העיר אינו במיתה אלא א״כ הודחו רוב העיר ע״פ שנים כדין עיר הנדחת. אבל כ״ז שלא היה כדין עה״נ אינו במיתה אלא א״כ היה נביא. והכי מבואר ברמב״ם הל׳ ע״ג פ״ה ה״ב המסית את רוב אנשי העיר ה״ז מדיח ואינו נקרא מסית היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה כו׳. פי׳ דוקא נביא ולא הדיוט כמש״כ הלח״מ ולא כדמשמע מהכ״מ ואשמעינן קרא דה״ה חולם חלום בכלל נביא:
ונתן אליך אות או מופת. מכבר נתאמת לך שהוא נביא אמת ע״פ האות והמופת. וההבדל בין אות למופת נתבאר בפ׳ שמות:
ובא האות והמופת אשר דבר אליך. שנתן כבר בכשרותו. הביא לראיה שגם זה אמת אשר נלכה וגו׳:
אשר לא ידעתם. ומש״ה אין אתם יודעים שכך היא סגולת ע״ג זו טובה למקרה זו. והוא אומר שיודע שכך הוא:
ונעבדם. עבודה זו מסוגלת למקרה זו. ובאשר אתה בעת צרה ע״כ הנך מסתפק בכך. ובא הכתוב והזהיר
כי מנסה וגו׳. באותו מקרה וצרה ר״ל:
הישכם אוהבים וגו׳. ובזה שלא תשמעו להנביא במקום שיש ס״נ הוא בחינה שאתם אוהבים אותו ית׳ בכל נפש:
אחרי וגו׳. הוא עצה לעת צרה ר״ל. אחרי ה׳ וגו׳ הולך בתום ילך בטח והוא משגב לעת צרה:
ואת מצותיו תשמרו. תתנו השגחה על העיר אם המה נשמרים בדיני תורה או חלילה יש עוברים מצות התורה:
ובקולו תשמעו. להעמיד אנשים עוסקי תורה שעומד נגד כל המלחמות שבעולם כמש״כ בס׳ בראשית עה״פ וישמור משמרתי:
ואותו תעבדו. משמעות אותו לשון נתבאר לעיל ו׳ י״ג י׳ כ׳ ע״פ מדרש חז״ל שמפנה עצמו לעבודת ה׳ לבדו. והיינו להעמיד אנשים מוכנים לכך כמו עשרה בטלנים שבבית הכנסת:
ובו תדבקון. מבואר ג״ז שם שפי׳ להשיא בתו לת״ח וכדומה. ובכל הדברים הללו אין אדם מוזהר בכל עת שיהא מתנהג בזה האופן רק לפי שעת הסכנה יש להוסיף זכיות כמש״כ לעיל ו׳ י״ג בשעת מלחמה:
כי דבר סרה על ה׳. שעשה עת צרה כדי שיבואו לידי ע״ג:
המוציא וגו׳. כדי להחיל עליך רוח קדושה דוקא:
והפודך מבית עבדים. שלא תהי׳ מוכשר להיות עבד. וגם זה הוכחה על רצונו שתהא זכאי להחיל עליך רוח קדושה ולא להביא רעה כדי לקבל טומאת ע״ג:
בסתר. היינו ליחיד או ליחידים משא״כ לאנשי עיר בכלל אין דין מסית אלא מדיח שאינו אלא בנביא כמש״כ לעיל. או שנים מדיחי עה״נ:
אשר לא ידעת וגו׳. ענין הסתה הוא לומר דברים נפלאים כך אוכלת וכך שותה כדאי׳ בסנהדרין דס״א ב׳ מש״ה דייק הכתוב אשר לא ידעת. והוא מספר לך ענינים נפלאים. ובאינו אומר כן אלא משיאו לע״ג הידועה לו אינו בכלל מסית:
הקרובים אליך או הרחוקים ממך. לפי הפשט בין שנצרך לפתוי מרובה או מועט:
לא תאבה לו ולא תשמע אליו. כולו מיותר. ואפילו לפי הדרש שהביא רש״י מספרי לא תאבה לו היינו לא תאהבהו. ג״כ מיותר שהרי כתיב לא תחמול וכן לא תשמע אליו שלא תעזבהו מיותר ג״כ. שהרי כתיב לא תכסה עליו. אלא מכאן למדו בגמ׳ סנהדרין שם הא אם אבה ושמע חייב הניסת מיתה. ולפי הפשט ביאור אזהרות אלו הוא כעין אזהרה אל תפנו אל האלילים שמשמעו שלא להרהר בדבר מדבריה כמש״כ הרמב״ם הל׳ ע״ג פ״ב. ובא הכתוב להזהיר לא תאבה לו. בשעה שמתחיל לדבר בזה. ואם החל לדבר עמו אזי מוזהר שלא לשמוע אליו ואם כבר שמע הפתוים אזי לא תחוס וגו׳:
כי בקש להדיחך מעל וגו׳. בנביא המדיח כתיב להדיחך מן הדרך וגו׳. שודאי אינו מדיחו לעבוד ע״ג בהחלט כמש״כ אלא לאותה שעה ולפי המקרה. וא״כ אינו דרך תמים תהיה וגו׳ אשר צוה הקב״ה. אבל כאן מיירי במסית לעבוד ע״ג ומדיחו מעבודת ה׳ לגמרי:
מארץ מצרים. ממקום עלול להדחות לע״ג:
מבית עבדים. שלא להיות משועבד לחייו לשום אמצעי זולת לה׳ לבדו והוא רוצה להשפילך ממעלתך:
ולא יוסיפו לעשות. הסתה בדברים כאלה אשר הוא בסתר מבני אדם. הוא נקרא מעשה:
אשר לא ידעתם. עד כה כמה תקפה וגדולתה של עבודת כוכבים זו. אבל היום תדעו ותשמעו לעזוב את ה׳ ולעבוד אותה חלילה:
נעשתה התועבה הזאת. היינו שנדחו ועבדו:
והיתה תל עולם. דמקום ששלט בה כח הטומאה בחוזק הוא מקום מסוכן לעולם ע״כ אותו מקום חרם הוא ושרוי בו כח עבודת כוכבים:
ונתן לך רחמים. דמעשה עה״נ גורם שלש רעות בישראל. א׳ שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב״ד כבר נבחר לזה שלוחי ב״ד. אבל עיר שלמה בע״כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב׳ שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג׳ שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע״ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה׳ מחרון אפו. ונתן לך רחמים. מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ׳ יבמות דפ״ט וברבה פ׳ עקב:
ורחמך. שיהיו אוהבים אותך. ועי׳ להלן ל׳:
והרבך. כמשמעו:
כי תשמע בקול וגו׳. לא ביארו הראשונים ז״ל מה הוסיף המקרא הזה והרי מיירי בהכי שעושין רצון ה׳ אלא פי׳ כי תשמע בקול היינו עסק התלמוד והבנה בקול ה׳ בדיוק כמו שביארנו כ״פ ועי׳ להלן ל׳ מקרא ב׳. ובאשר דאע״ג דשלוחי מצוה אינם נזוקין מכ״מ היכא דשכיחי הזיקא שאני [לכ״ע כמש״כ בס׳ שמות ל״ב כ״ו בהר״ד] והרי אין שכיחי הזיקא יותר ממעשה עה״נ כמש״כ. מש״ה הוסיף המקרא תנאי כי תשמע בקול שתהי׳ עוסק בתורה כדי לשמור את כל מצותיו וגו׳ וגם כדי לעשות הישר וגו׳ היינו בשמירת מדותיו ית׳ ובזה יהי׳ עסק התורה מסייעת לתקן את אשר נתעוות ע״י מעשה עה״נ. ומכאן למדנו דמי שהגיעו מעשיו לידי רוגז ואכזריות או לידי שנאת הבריות אזי יעסוק בתורה לשמה ובזכות זה תמצא ידו להעמיד הליכותיו על דרך הטוב והישר:
